החלטה בתיק ע"ע 43891-12-12

השופט אילן איטח

1.                 לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 13.11.12 (השופטת חנה טרכטינגוט ונציג הציבור מר דוד קמאי; עב 10691/09), בו חויבה המבקשת לשלם למשיב סך של 1,500,000 ש"ח עבור זכויות שונות המגיעות לו, בגין תקופת עבודתו במבקשת וסיומה, וזאת לפי הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים. בנוסף, חויבה המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000  ש"ח.

הרקע לבקשה

2.                 כעולה מפסק הדין - בשנת 2002 ייסד המשיב את המבקשת (להלן - החברה) לצורך פיתוחו של מוצר בטחוני, ושימש כבעל מניות עיקרי בה, מנכ"ל ודירקטור. בשנת 2006 נמכרה החברה לחברה ציבורית אמריקאית Ido Security Inc. (להלן - חברת האם) והמשיב המשיך לעבוד בה תחת בעלותה החדשה. ביום 28.2.07 נחתם הסכם העסקה בין החברה לבין המשיב (להלן - ההסכם),לפיו יועסק המשיב כמנהל פיתוח לתקופה קצובה של 3 שנים, שניתן להאריכה לתקופות נוספות. במסגרת ההסכם נקבע כי ניתן לסיים את תקופת ההעסקה טרם תום שלושת השנים ביוזמת מי מהצדדים בנסיבות מוצדקות או בהיעדרן, בכפוף לתשלום זכויות המשתנות בהתאם לזהות יוזם סיום ההעסקה ואופניה.

ביום 29.8.07 פנה המשיב במכתב למנכ"ל החברה דאז בו טען כי הוא מנסה למדר אותו ולמנוע ממנו מידע הקשור בתפקידו כמנהל הפיתוח והוסיף כי הוא רואה בהתנהגותו זו כניסיון להפרת החוזה עמו. במהלך חודש 9/07 פנה המשיב לחברי הדירקטוריון והתריע על פעולות פוגעניות כלפיו תוך מידורו, וביקש כי הדירקטוריון ינקוט צעדים מיידיים להפסקת התנהלות זו. בהמשך, פנו אל המשיב נציג קבוצת המשקיעים העומדים מאחורי חברת האם ונשיאה בבקשה כי נוכח מצבה הכלכלי הקשה של החברה יסכים המשיב לוותר על חלק מזכויותיו לפי ההסכם. במהלך חודש 12/08 התקיימה ישיבת דירקטוריון במסגרתה התבקש המשיב לסייע לחברה בתקופתה הקשה ולצאת לחופשה ללא תשלום בת שנה. המשיב סירב להצעה זו, אך הסכים כי שכרו יופחת ב-50% למשך שנה, והצעתו זו נשלחה כטיוטה לחברה. טרם קבלת תשובת החברה התברר כי שולמה למשיב מחצית שכרו עבור חודש 1/09 וכי לא בוצעו בגין חודש זה הפקדות והעברות לקרנות הפנסיה ולמוסד לביטוח לאומי. בתגובה פנה המשיב למנכ"ל החברה החדש שמונה והלין על כך ששכרו הופחת בטרם נחתם בין הצדדים הסכם מחייב המאפשר זאת. שכרו של המשיב עבור החודשים 2-3/09 לא שולם. המשיב פנה שוב לחברי הדירקטוריון והתריע בפניהם על הפרות חמורות ומתמשכות של ההסכם עימו, תוך שציין כי יאלץ להתפטר מעבודתו ככל שההפרות לא יתוקנו. ביום 27.4.09 נשלח מכתב למשיב על ידי ב"כ החברה, בו צוין כי החלטת החברה להפסיק לשלם את שכרו נבעה מאי מילוי תפקידיו החל ממועד החתימה על ההסכם, וכי התשלומים הנוספים ששולמו לו עד כה שולמו רק בשל שיהוי של החברה, ללא כל בסיס משפטי ומוסרי, ובכוונתה לתובעם ממנו. עוד צוין במכתב כי כוונת המשיב להתפטר מעבודתו מחמת "סיבה מוצדקת" כאמור בהסכם הינה שגויה וכי הוא מוזמן לשימוע נוכח תפקודו הלקוי. בטרם נערך השימוע הגיש המשיב מכתב התפטרות מחמת "סיבה מוצדקת" כהגדרתה על פי ההסכם.

3.                 על רקע האמור הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי כנגד המבקשת, יו"ר הדירקטוריון ומנכ"ל החברה. במסגרת התביעה עתר לזכויות כספיות שונות המגיעות לו מכוח ההסכם בנסיבות בהן הסתיימו יחסי העבודה, ובכלל זה תשלום שכר עבור החודשים שעד מועד התפטרותו מהחברה, תשלום שכר עבור יתרת חודשי העסקתו עד תום התקופה הקצובה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, ו"הפרשים" כהגדרתם בהסכם. בנוסף עתר לחיובם האישי של מנכ"ל החברה ודירקטור החברה בתקופה הרלוונטית לתביעה, בין היתר מהטעם שהם הפרו את חובתם לקיים את ההסכם בדרך מקובלת ובתום לב.

4.                 בית הדין האזורי קיבל את תביעתו של המשיב כנגד החברה לזכויות כספיות מכוח ההסכם ודחה את תביעתו בנוגע לחיובם האישי של המנכ"ל ודירקטור החברה משלא הוכחה עילה ישירה כלפיהם. בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כדלקמן:

א. זכאות המשיב לשכר בגין התקופה שעד התפטרותו -  בעניין זה נקבע כי משהצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר צמצום שכרו או תקופת העסקתו של המשיב, ומשההסכם אינו מקנה לחברה את הזכות לחדול מתשלום שכרו של המשיב אף בנסיבות מוצדקות, הרי שהפחתת שכרו בחודש 1/09 והפסקת תשלום השכר מחודש 2/09 ועד להתפטרותו נעשו שלא כדין ועל כן זכאי המשיב להחזר מלא עבורם.

ב.      זכאות המשיב לפיצויי פיטורים - בעניין זה נקבע כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים הן מכוח ההסכם שנחתם עימו, משהשלים למעלה מעשרה חודשי עבודה בחברה, והן נוכח התפטרותו מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו כאמור בסעיף 11(א) ל חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - החוק).

ג.       זכאות המשיב להפרשים בגין העבר - בית הדין קבע כי לשון הסעיף בהסכם בעניין זה ברורה ואינה נתונה לפרשנות ועל כן המשיב זכאי להפרשים הנטענים על ידו. בית הדין דחה את טענת המבקשת לפיה התמורה החודשית ששולמה למשיב כללה, או נועדה לכלול, את ההפרשים. בנוסף נקבע כי אין המדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מעקרון חופש החוזים והתערבות בהסכמות הצדדים, ולכל היותר טענות המבקשת מצביעות על טעות בכדאיות העסקה, אשר אין בכוחה להעניק תרופה כלשהי.

ד.     זכאות המשיב ליתרת שכרו עד תום התקופה הקצובה - משנקבע כי המשיב התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, ולא רק משהשלים 10 חודשי העסקה על פי ההסכם, הרי שיש לראות בהתפטרותו גם כסיום הסכם העסקה מ"סיבה מוצדקת" כהוראת סעיף 12 להסכם. סעיף המזכה אותו בסעדים שהיה זכאי לקבל אילו פוטר על ידי החברה מסיבה בלתי מוצדקת, ועל כן זכאי המשיב, על פי ההסכם, לתשלום יתרת שכרו עד לתום התקופה הקצובה. טענת המבקשת לפיה מתקיימים החריגים להפעלת סעד האכיפה נדחתה מהטעם שבית הדין שוכנע כי מדובר בהסכם שגילם את ציפיות הצדדים, ובמסגרתו הסכימו הצדדים במפורש כי הסעדים סבירים והוגנים.

ה.    זכאות המשיב לפדיון חופשה ודמי הבראה - בית הדין דחה את טענת המבקשת  בעניין זה וקבע כי המשיב זכאי לפדיון ימי החופשה שלא ניצל. בהתייחס לדמי ההבראה נדחתה טענת המבקשת כי שכרו של המשיב כלל גם תשלום בגין דמי הבראה ונקבע כי הוא זכאי לרכיב זה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו.

5.                 המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 13.1.13 קיבל בית הדין האזורי באופן חלקי את הבקשה וקבע כי פסק הדין יעוכב בכל הנוגע לסכומים העולים על 500,000 ש"ח. בנוסף חויבה המבקשת בהפקדת ערבות אישית וערבות צד ג' בסך של 30,000 ש"ח לכיסוי הוצאות המשיב. כמו כן הורה בית הדין לחברה לשחרר את הכספים הצבורים בביטוח המנהלים עבור המשיב. מכאן הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע מלא של פסק הדין.

הבקשה וטענות הצדדים

6.                 לטענת החברה סיכוייה לזכות בערעור גבוהים. בקשר לכך טוענת החברה, בין היתר, כי שגה בית הדין בכך שנתן תוקף מלא להסכם, שכן המדובר בהסכם בלתי הוגן, בלתי שוויוני וחד צדדי לטובת המשיב. עוד נטען כי הטענות שנטענו בהרחבה בערעור הועלו באופן כללי בבית הדין האזורי ומשום כך אינן טענות עובדתיות חדשות; מרבית הטענות שהועלו הינן טענות משפטיות ואין מניעה מלהעלותן במסגרת הערעור. החברה מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה. לטענתה, דחיית הבקשה תגרום לה לנזק בלתי הפיך שכן החברה תאלץ להפסיק את פעילותה ולפטר לאלתר את עובדיה - עשרה עובדים קשי יום, בעוד שלמשיב לא יגרם כל נזק בלתי הפיך שכן הינו אדם אמיד המנהל את עסקיו בהצלחה, ובנוסף לאור העיקולים שהטיל חובו מובטח ככל שידחה הערעור.

7.                 המשיב מתנגד לבקשה ומבקש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופם של דברים טוען המשיב כי הערעור חסר כל סיכוי. לטענתו, ערעור החברה מבוסס אך ורק על טענות עובדתיות חדשות אשר עניינן תוקפו של הסכם ההעסקה והן לא נטענו כלל בפני הערכאה הדיונית. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, יש לסלק את הערעור על הסף. עוד נטען כי קביעת בית הדין לפיה אין המדובר במקרה חריג המצדיק סטיה מעקרון חופש החוזים, הינה קביעה עובדתית שערכאת הערעור ממעטת להתערב בה, וגם מטעם זה ערעור החברה חסר סיכוי; דין הערעור להדחות אף מהטעם שהחברה לא הפקידה את הערבויות בהתאם להחלטת בית הדין קמא.

8.                 בנוגע למאזן הנוחות טוען המשיב כי על פי ההלכה הפסוקה גובה החוב שנפסק או מצבה הכלכלי של החברה אינו צריך להוות שיקול בהחלטה אם לעכב ביצועו של פסק דין; על החברה להעלות טענות דווקא בנוגע למצבו הכלכלי של המשיב ולהוכיח כי אם תזכה בערעור לא תוכל לגבות ממנו בחזרה את כספה, אולם לא העלתה כל טענה בעניין זה; טענות החברה בנוגע למצבה הכלכלי נטענו בעלמא ללא תצהיר וללא כל תשתית ראייתית; אין בעיקולים שהוטלו על החברה בכדי להבטיח את חובו של המשיב; קבלת הבקשה עלולה לחשוף את המשיב לנזק בלתי הפיך ולכך שלא יוכל להיפרע מהחברה ככל שידחה ערעורה.

9.                 בתשובתה לתגובת המשיב מוסיפה החברה וטוענת כי לבקשה שהוגשה לבית הדין האזורי צורף תצהיר וביקשה מבית דין זה לפטור אותה מהגשת תצהיר נוסף ולהסתפק בתצהיר שהוגש; החברה העבירה למשיב מכתב שחרור הכספים הצבורים עבורו בביטוח מנהלים וככל הידוע לה כספים אלה אכן הועברו אליו.

10.             בהחלטה מיום 20.2.13 הוריתי למבקשת להודיע האם יש סכום שניתן לשלמו מעבר לסכום ששולם בדרך של שחרור הקופות, והאם ישנה בטוחה ממשית בהתייחס לפער בין הסכומים האמורים לבין הסכום שבית הדין האזורי הורה שלא לעכב.